אוטוקרטיה
אוטוקרטיה (גם: אבסולוטיזם פוליטי, מֻחְלְטָנּות, או שִׁלְטוֹן יָחִיד[1]) הוא צורת שלטון בה כל סמכויות המדינה נתונות תחת שלטונו של אדם אחד באופן מוחלט (מהמילה הלטינית Absolvere או Absolutus שמשמעותה למחול או לפטור, כלומר השליט פטור מלציית להוראות החוק או יש למחול לשליט אם הוא עובר על החוק), והוא אינו חולק את השלטון עם אף גורם אחר (כמו אצולה או כנסייה).
לפי אנציקלופדיה בריטניקה, אוטוקרטיה מאופיינת בריכוז הכוח במרכז אחד, בין אם זה דיקטטור בודד או קבוצה של בעלי כוח כמו ועדה או הנהגת מפלגה. מרכז זה מסתמך על כוח כדי לדכא התנגדות ולהגביל התפתחויות חברתיות שעלולות להתרחש בהתנגדות. כוחו מוחלט ואינו נתון לפיקוח אפקטיבי.
משטרים אוטוקרטיים שיש בהם שליט אחד הם דוגמה לאבסולוטיזם פוליטי. בשלטון זה אין הכרה בריבונות העם - השלטון מהגדרתו אינו דמוקרטי או שוויוני. בימינו אוטוקרטיה משמשת מושג נרדף לדיקטטורה, אף-על-פי שהיא מציינת כל סוג של שלטון יחיד, כולל מונרכיה (מלוכה).
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריכוז הכוח בידי אדם יחיד או אליטה קטנה. לרוב קיים חוסר פלורליזם פוליטי משמעותי, עם דיכוי של מפלגות אופוזיציה ושל התנגדות. בחירות חופשיות והוגנות נעדרות או שבמערכות הבחירות מבוצעות במניפולציה. האוטוקרט או האוטוקרטים הם בעלי אחריות מוגבלת או בלתי קיימת כלפי העם.[2][3]
אוטוקרטיה נבדלת מצורות שלטון אחרות בכוחו של האוטוקרט לדכא באופן חד צדדי את חירויות האזרח של העם ולבחור אילו חירויות רשאים האזרחים לממש.[4] דיכוי פוליטי הוא השיטה העיקרית שבאמצעותה אוטוקרטים משמרים את המשטר ומונעים אובדן כוח.[5] דיכוי זה עשוי להתרחש באופן מרומז על ידי כפייה והפחדה מול התנגדות פוטנציאלית או שהוא עשוי להיות כרוך באלימות ישירה. בממשלות אוטוקרטיות ניתנות לדמויות משפיעות הטבות על ידי המשטר בתמורה לתמיכתן. זו בדרך כלל שיטה יעילה יותר עבור האוטוקרט מאשר הפחדה באמצעות אלימות.[6]
שליטה על מוסדות מפתח כגון מערכת המשפט, התקשורת והצבא היא מאפיין נוסף של משטרים אוטוקרטיים. ריכוז הכוח והיעדר איזונים ובלמים עלולים להוביל לניצול לרעה שלו. אוטוקרטיה כרוכה בדיכוי של אופוזיציה, של חירויות אזרחיות ושל זכויות אדם. קיים פוטנציאל לשחיתות והעדר אחריותיות. שיתוף פעולה של אליטות וחברים משפיעים בחברה חיוני לשמירה על השלטון וניתנת עדיפות לצרכיהם על פני הציבור הרחב. לעיתים קרובות נעשה שימוש בכוח, בדיכוי ובהפחדה כדי לשמור על השלטון. קבלת ההחלטות היא ריכוזית, עם מעט או ללא קלט מהאוכלוסייה. לעיתים קרובות הכוח מתבסס על אישיות מרכזית, מה שעלול להוביל לפולחן אישיות. משטרים אוטוקרטיים משתמשים לעיתים קרובות בתעמולה ובהחדרת רעיונות כדי לשלוט בדעת הקהל ולהכשיר את שלטונם.[3][7][3][8]
משטרים אוטוריטריים נוטים לשחיתות לאלימות ולחוסר יעילות.[9] שלטון אוטוקרטי משפיע על הפוליטיקה של מדינה, לרבות מבנה הממשלה והבירוקרטיה שלה, זמן רב לאחר חזרה לדמוקרטיזציה. השוואות בין אזורים גילו פערים בעמדות האזרחים, העדפות המדיניות והמעורבות הפוליטית, בהתאם לשאלה אם היא הייתה נתונה לאוטוקרטיה. שנאת זרים שכיחה יותר בדרך כלל במדינות פוסט-אוטוקרטיות, והבוחרים במדינות אלו נוטים יותר להצביע למפלגות קיצוניות במפה הפוליטית. אזרחים של מדינות פוסט-קומוניסטיות נוטים יותר לחוסר אמון בממשל ובשווקים החופשיים, מה שפוגע בשגשוג כלכלי ארוך טווח של מדינות אלו.[10]
על פי דו"ח הדמוקרטיה של V-Dem לשנת 2024, 71% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות שניתן להגדיר כאוטוקרטיות.
על פי דוח הדמוקרטיה של V-Dem לשנת 2025 קיימת מגמת אוטוקרטיזציה המתמשכת לפחות 25 שנה ואין סימנים שהיא דועכת. יחד עם זאת ניתן לעצור ולהפוך תהליכי אוטוקרטיזציה, למשל במקרים של ברזיל, פולין וזמביה.[11]
סוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוגמה היסטורית אחת לאוטוקרטיה היא מלוכה אבסולוטית או מונרכיה שבה המונרך מחזיק בכוח בלתי מוגבל מכוח זכות ירושה או מנדט אלוהי. לדוגמה ברוניי (סולטאן), אסוואטיני (מלך), עומאן (סולטאן), ערב הסעודית (מלך), קטר (אמיר) וקריית הוותיקן (אפיפיור). סוג נוסף הוא דיקטטורה צבאית, שמתאפיינת בכך שהכוח נתפס ונשמר על ידי כוחות מזוינים.
בצורתו העכשווית של שלטון אוטוקרטי יש ניסיון של השליט לקבל לגיטימציה על ידי אימוץ שפת החוק של משטרים לא אוטוקרטיים או על ידי הקמת מוסדות דומים במראית עין למבנים המוסדיים של דמוקרטיות. באוטוקרטיות מסורתיות (למשל של היטלר וסטלין) האוטוקרטים שלטו באמצעות פחד ואלימות גלויה ונשענו לרוב על אידאולוגיה טוטאלית כבסיס ללגיטימיות שלהם. לעומת זאת באוטוקרטיות עכשוויות קיים פחות שימוש בפחד ובאלימות גלויה והשליטה היא באמצעות מניפולציה של מידע, תעמולה ושליטה מוסווית בתקשורת. מנהיגים אוטוריטריים פופוליסטים פונים ללאומיות ומסורת, מטיפים לעוינות כלפי זרים ואליטות ומעודדים חוסר אמון במומחים, בשופטים ובתקשורת.[12][2] מדד ה-V-dem מבדיל בין אוטוקרטיות אלקטורליות (כמו רוסיה, סרביה, הונגריה והודו), בהן מתקיימות בחירות מרובות מפלגות אך הן אינן חופשיות או הוגנות והן ומשמשות להכשרת המשטר ולא למתן בחירה אמיתית, לבין אוטוקרטיות סגורות (כמו אפגניסטן, ערב הסעודית ואיראן), בהן אין כלל בחירות ואין הגנה על חופש הביטוי וההתארגנות.[13][11] האוטוקרטיות מסווגות גם כפוליטיות בלבד או כטוטליטריות, כאשר האחרונות שולטות בכל היבט של החיים (כמו קוריאה הצפונית, גרמניה הנאצית וברית המועצות).[8]
גורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורמים כלכליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התמיכה בדמוקרטיה עולה כאשר הדמוקרטיה מתפקדת היטב, בין היתר על ידי הפחתת אי-שוויון, השקעה בשירותים ציבוריים, צמיחה כלכלית ויציבות פוליטית וביטחונית[14] ואילו חוסר יציבות כלכלית ומשברים עלולים להוביל אוכלוסיות לחפש מנהיגים חזקים ונחרצים.[15][16] זעזועים כלכליים ותחושה של אובדן שליטה בחיים על רקע תגובה אדישה של המוסדות, יכולה ליצור קרקע פורייה לצמיחת פופוליזם ואף לתמיכה במשטרים סמכותניים. במצב זה אזרחים בעלי השכלה פחות פורמלית, במיוחד ביישובים קטנים ואזורים כפריים, יכולים לחוש שהם נדחקים לשוליים ועלולה להיווצר תסיסה חברתית וכלכלית שתוביל לתמיכה בשינויים רדיקליים במערכת השלטון.[17]
גורמים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופות של תהפוכות פוליטיות, אי שקט אזרחי ומוסדות דמוקרטיים חלשים עלולות ליצור הזדמנויות למנהיגים אוטוקרטיים לתפוס את השלטון, בעיקר כאשר יש מסורת מועטה של ממשל חוקתי.[18][19] חברה אזרחית חלשה או מדוכאת מאפשרת לאוטוקרטים לפעול ללא אתגר או פיקוח משמעותי.[20] משטרים לא ליברליים מנצלים לעיתים קרובות תלונות חברתיות וקיטוב כדי לפלג עוד יותר את החברה ולהחליש מוסדות דמוקרטיים. קיטוב גבוה ואוטוקרטיזציה יוצרים מעגל קסמים שלילי.[21][8] דו"ח ה V-dem מראה כי קיטוב והפצת דיבורי שטנה ודיסאינפורמציה על ידי ממשלות, משפיע על עליית אוטוקרטיות. גם התפיסה של מנהיגות יציבה וקבועה לאורך זמן כמועילה מסייעת לסוג השלטון האוטוקרטי. תחלופת מנהיגים מוגזמת עלולה לערער את יציבות המדינה, וליצור ואקום שיוביל לאוטוקרטיה.[22] הפיכות ומרידות, אף שלעיתים הן מפילות אוטוקרטיות, עלולות גם להוביל להקמת משטרים אוטוקרטיים חדשים. גם למלחמה יש השפעה מרכזית ביצירת מדינות אוטוריטריות.[19] ממשלות אוטוקרטיות נוטות יותר לצאת למלחמה מאשר ממשלות דמוקרטיות, מכיוון שהאזרחים אינם חלק מהסלקטורט שהאוטוקרטים אחראים כלפיו.[23][24] אוטוקרטיות טוטליטריות, ובמיוחד ממשלות פשיסטיות, נוטות לעסוק במיליטריזם והתפשטות לאחר ביסוס כוחן. הדבר מאפשר לאוטוקרט להפיץ את משנתו, וקיומם של יריבים זרים מאפשר לאוטוקרט לגייס תמיכה פנימית.[25] אוטוקרטיה נוטה יותר להיווצר באוכלוסיות הטרוגניות, מכיוון שיש בהן אי שוויון גדול יותר ופחות לכידות חברתית. אוטוקרטיות שנוצרו בתנאים אלה לרוב הפכפכות יותר מאותן סיבות.[26]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסביבות המאה ה-35 לפני הספירה ערי-מדינה כמו מסופוטמיה נשלטו על ידי מלכים שהיו מנהיגים פוליטיים ודתיים כאחד. השילוב של שלטון אוטוקרטי עם משמעות דתית נמשך תחת האימפריה האכדית במאה ה-24 לפני הספירה.[27] גם מצרים העתיקה התקיימה ממשלה אוטוקרטית במשך רוב ההיסטוריה המוקדמת שלה.[28] בסין של שושלת צ'ין האוטוקרטיה נשמרה כמעט ללא הפרעה, בהשפעת פילוסופית הקונפוציאניזם.[29] ערי מדינה ביוון העתיקה ובציוויליזציה האטרוסקית נשלטו לעיתים קרובות על ידי עריצים. ברפובליקה הרומית נוצר הרעיון של דיקטטור שיקבל כוח בלתי מוגבל באופן זמני כדי להחזיר יציבות בתקופות משבר, אלא שבסופו של דבר הרעיון הוביל לכך שיוליוס קיסר הפך לרודן לכל החיים בשנת 44 לפנה"ס, דבר שסיים את הרפובליקה הרומית והוביל את הקמת האימפריה הרומית האוטוקרטית.[30] באסיה במהלך התקופה הפוסט-קלאסית נוצרו דיקטטורות צבאיות, כמו בגוגוריאו, גוריאו והשוגונטים ביפן. מונרכיות פרלמנטריות הפכו נפוצות במאה ה-13 כאשר מלכים חיפשו גופים מייעצים גדולים יותר שייצגו את הממלכה.[31] במאה ה-14 מדינות אירופה התרחקו מהפיאודליזם לכיוון המלוכה הריכוזית כצורת הממשל העיקרית .[32]
העת החדשה המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבסולוטיזם הפך נפוץ יותר במונרכיות אירופיות בתחילת המאה ה-16, כאשר אירופה התמודדה עם מנהיגות חלשה ועם קונפליקט דתי. בתי המחוקקים בתקופה זו הותאמו לרוב לאכוף את רצון המלך אך לא לערער עליו.[26][33] לפעמים ההצדקה לכך הייתה כי זו זכותם האלוהית של מלכים, במיוחד בממלכות אנגליה וצרפת.[34]
המהפכה הצרפתית סימנה שינוי משמעותי בתפיסת הדיקטטורה כסוג של שלטון עריץ, כאשר מבצעי הפיכות הצדיקו את מעשיהם כאמצעי להילחם בעריצות.[35] באירופה, הצורות המקוריות של דיקטטורה היו בונפרטיזם, צורה של מונרכיזם שדחה את הפיאודליזם, וקיסריזם, שלטון אימפריאלי שמתקשר ליוליוס קיסר. אלה שימשו בעיקר כדי להגדיר את האימפריה הצרפתית הראשונה והשנייה.[36]
העת החדשה המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונרכיות האירופיות התרחקו מהאוטוקרטיה במאה ה-19 כאשר בתי המחוקקים התחזקו[37] במאה ה-19 באמריקה הלטינית, שליטים אזוריים כמו קאודילוס תפסו את השלטון במספר מדינות כדוגמאות מוקדמות של דיקטטורים.[38] המאות ה-19 וה-20 הביאו לשקיעתן של מונרכיות מסורתיות לטובת מדינות מודרניות, שרבות מהן התפתחו כאוטוקרטיות.[39] המהפך שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה הביא לשינוי רחב של ממשל ברחבי אירופה, ומדינות רבות התרחקו ממונרכיות מסורתיות.[40] מרוב המלכים האירופים נושלו מסמכויותיהם כמולכים חוקתיים לטובת רפובליקות.[37] הטוטליטריות התפתחה לראשונה כסוג של אוטוקרטיה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.[41] היא תפסה את השלטון ברבות מהרפובליקות הללו, במיוחד במהלך השפל הגדול . זה הוביל להקמתן של דיקטטורות פשיסטיות, קומוניסטיות וצבאיות ברחבי אירופה.[40]
המדינה הקומוניסטית התפתחה לראשונה כצורה חדשה של אוטוקרטיה בעקבות המהפכה הרוסית. סוג זה של ממשלה אוטוקרטית אכף שליטה טוטליטרית על אזרחיה באמצעות מפלגה המונית שהתיימרה לייצג את האזרחים . [42] בעוד שצורות אחרות של דיקטטורה אירופית התמוססו לאחר מלחמת העולם השנייה, הקומוניזם התחזק והפך לבסיס של כמה דיקטטורות במזרח אירופה.[40] מדינות קומוניסטיות הפכו למודל העיקרי לממשל אוטוקרטי בסוף המאה ה-20, ומשטרים אוטוקרטיים לא קומוניסטיים רבים שיכפלו את סגנון השלטון הקומוניסטי.[43] דוגמה בולטת לאוטוקרטיה במאה ה-20 כוללת את גרמניה הנאצית. בה ובברית המועצות השתמש המשטר האוטריטרי באלימות, בשליטה על העיתונות ובאכיפת קונפורמיות כדי לקדם את מטרותיו.[8] דוגמה נוספת לאוטוקרטיה היא ספרד תחת שלטונו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו בין שנות ה-30 לשנות ה-70 במאה ה-20.
הירידה באוטוקרטיה ברחבי מערב אירופה השפיעה על השלטון האוטוקרטי במקומות אחרים בעולם באמצעות קולוניזציה. חברות ללא מדינה התיישבו בקלות על ידי מדינות אירופה ולאחר מכן אימצו דמוקרטיה וממשל פרלמנטרי שהפך נפוץ באירופה. אזורים עם מדינות אוטוקרטיות חזקות מבחינה היסטורית היו מסוגלים להתנגד לקולוניזציה האירופית או שלא השתנו בדרך אחרת, מה שאפשר לשמר בהן את האוטוקרטיה.[44] עוצמתה של האוטוקרטיה בפוליטיקה העולמית פחתה משמעותית בתום המלחמה הקרה עם פירוק ברית המועצות ב-1991, אך הייתה תחייה מחודשת שלה במהלך העשורים הבאים באמצעות מעצמות אזוריות כמו סין, איראן, רוסיה וסעודיה.[45]
משטרים אוטוקרטיים במאה ה-21 מציגים פעמים רבות מצג של מוסדות הדומים לאלה של ממשלות דמוקרטיות. זה עשוי לכלול חירויות מבוקרות לאזרחים, כגון הקמת מפלגות אופוזיציה וקיומן של בחירות לא הוגנות.[46] [47] קיומן של בחירות מאפשר לרסן או לפייס את האופוזיציה וליצור שיטה להעברת כוח ללא עימות אלים.[48] אוטוקרטים רבים גם מקיימים משפטי ראווה כדי לבצע דיכוי פוליטי במקום לבצע טיהורים ישירים. הצגה פומבית זו יוצרת הרתעה של מתנגדים עתידיים.[49] לפני מגמה עכשווית זו, בחירות אוטוקרטיות הזמינו השתתפות ציבורית רק לעיתים נדירות. במקום זאת, הן שימשו את האליטות לבחירת שליט מביניהן, כמו למשל במונרכיה אלקטורלית. יצירת חוקה היא אמצעי נפוץ נוסף בו משתמשים אוטוקרטים כדי להישאר בשלטון. זאת כיוון שביכולתם לנסח את החוקה באופן חד צדדי ולהתאים אותה כך שתתאים לשלטונם.[31]
פילוסופיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפלטון תיאר שלטון של עריצות מתאפיין בשלטון עצמי בלבד המוביל לשחיתות. העריץ נשען על תמיכת ההמון ומדכא את מבקריו. אפלטון ראה בעריצות את "ההפרעה הרביעית והגרועה ביותר במדינה", שבה חסרה לשליט היכולת הבסיסית לשיפוט – התבונה.[50]
אריסטו הגדיר צורות ממשל אמיתיות ככאלה שבהן השליט, המעטים או הרבים, שולטים מתוך ראייה של טובת הכלל, בעוד שממשלות השולטות מתוך ראייה של אינטרס פרטי הן מעוותות. עריצות, לפי אריסטו, היא מונרכיה שמטרתה היחידה היא טובתו של המונרך. אריסטו האמין שאזרחים חייבים להשתתף באופן פעיל בפוליטיקה כדי להיות מאושרים ובעלי מידות טובות ואילו העריצות היא משטר המונע זאת.[50]
תומאס הובס, הצדיק ריבונות מוחלטת כאמצעי להימלט מכאוס וטען שאנשים חייבים להתקשר בחוזה חברתי במסגרתו הם יוותרו על חלק מזכויותיהם הטבעיות לשלטון ריבוני כל-יכול בתמורה להגנה וביטחון. כח זה יכול להיות מורכב מאדם אחד, מכמה או רבים והוא נקרא על פי הובס, "לווייתן".[51][52] ג'ון לוק טען בזכות זכויות טבעיות וממשלה מוגבלת, בניגוד לריבונות המוחלטת של הובס.[53]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ החלטות האקדמיה בישיבתה האחרונה (אייר תשפ"ב, מאי 2022), באתר האקדמיה ללשון העברית, 9 ביוני 2022
- ^ 1 2 Autocracy - ECPS (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 Easy Sociology, Autocracy: An Outline and Explanation in Sociology, Easy Sociology, 2024-01-20 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Burnell 2006, p. 546.
- ^ Gerschewski 2023, p. 3.
- ^ Mauk 2019, p. 32.
- ^ Civil Liberties Union for Europe, What is Autocracy: Definition, Examples, How to Defeat it | LibertiesEU, Liberties.eu, 2024-08-27 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Civil Liberties Union for Europe, What is Autocracy: Definition, Examples, How to Defeat it | LibertiesEU, Liberties.eu, 2024-08-27 (באנגלית)
- ^ Mauk 2019, p. 3.
- ^ Grzymala-Busse & Finkel 2022, The Legacies Autocracies Leave Behind.
- ^ 1 2 DEMOCRACY REPORT 2025, v-dem
- ^ ניצן דוד פוקס, אוטוקרטיה מידעית (פלג 157), באתר המשחק הגדול, 2023-03-01
- ^ שירה אחישר, מהו דו"ח V-Dem ומה ניתן ללמוד מהדירוג החדש של ישראל?, באתר תכלית, 2024-03-31
- ^ גל רקובר, מחקר חדש של זוכה פרס נובל לכלכלה: כשיש שוויון ויציבות - התמיכה בדמוקרטיה עולה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 18 במרץ 2025
- ^ Is It the 1930s All Over Again? | Tufts Now, now.tufts.edu, 2024-08-26 (באנגלית)
- ^ Institutional Quality and the Tenure of Autocrats
- ^ anat, האתגר הפופוליסטי / ויליאם גלסטון, באתר תלם, 2019-11-25
- ^ IB History - Emergence of authoritarian states, International School History (באנגלית)
- ^ 1 2 IB History - Emergence of authoritarian states, International School History (באנגלית)
- ^ Fanni Elek, Christina Griessler, Fanni Elek and Christina Griessler, Quo vadis media pluralism in Europe? A contextualization from an Austrian perspective, Österreichische Gesellschaft für Europapolitik, 2023-07-13 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Autocratization and its consequences, WZB, 2022-06-20 (באנגלית)
- ^ [https://www.hoover.org/sites/default/files/uploads/documents/epp_99.pdf POLITICAL INSTABILITY AS A SOURCE OF GROWTH]
- ^ Tangerås 2009, pp. 100–101.
- ^ Kinne 2005, p. 119.
- ^ Kneuer 2017.
- ^ 1 2 Grzymala-Busse & Finkel 2022, How Autocracies Emerge.
- ^ Schrakamp 2016.
- ^ Finer 1997, p. 66.
- ^ Fu 1993, pp. 31–33.
- ^ Zeev 1996, p. 251–253.
- ^ 1 2 Grzymala-Busse & Finkel 2022, How Autocracies Are Sustained.
- ^ Grigg 2014.
- ^ Hulliung 2014.
- ^ Murphy 2014.
- ^ Richter 2005, pp. 233–234.
- ^ Richter 2005, pp. 238–239.
- ^ 1 2 Tullock 1987, p. 179.
- ^ Lynch 1992.
- ^ Gurr, Jaggers & Moore 1990, p. 74.
- ^ 1 2 3 Gurr, Jaggers & Moore 1990, p. 90.
- ^ Siaroff 2013, p. 233.
- ^ Gurr, Jaggers & Moore 1990, pp. 74–75.
- ^ Golosov 2021, p. 13.
- ^ Hariri 2012, p. 489.
- ^ Mauk 2019, p. 1.
- ^ Golosov 2021, p. 1.
- ^ Mauk 2019, p. 6.
- ^ Golosov 2021, p. 2.
- ^ Shen-Bayh 2022, p. 28.
- ^ 1 2 BRIA 26 1 Plato and Aristotle on Tyranny and the Rule of Law - Online Lessons - Bill of Rights in Action - Teach Democracy, teachdemocracy.org
- ^ Hobbes, Thomas: Moral and Political Philosophy | Internet Encyclopedia of Philosophy (באנגלית אמריקאית)
- ^ An Introduction to the Thought of Thomas Hobbes, Thomas Hobbes (באנגלית אמריקאית)
- ^ Two Visions of Government
| שיטות ממשל | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| צורות שלטון | |||||
| מונרכיה | מונרכיה חוקתית • אוטוקרטיה • מונרכיה פדרלית • מונרכיה מסורתית | ||||
| רפובליקה | רפובליקה אסלאמית • רפובליקה פדרלית • פדרציה חוקתית • משטר נשיאותי • משטר חצי-נשיאותי • רפובליקה עממית • פדרציה מסורתית | ||||
| מקור כח | |||||
| דמוקרטיה |
| ||||
| ריכוז כח |
| ||||
| שונות | משטר כלאיים • ליברליזם • ליברטריאניזם • דמוקרטיה לא ליברלית • דמוקרטיה חלולה • תאוקרטיה • קורפורטיזם • מריטוקרטיה • טטררכיה | ||||
ראו גם בפורטל:מדע המדינה
| |||||
